מדריך להורים מאת מאור גמליאל. עשרה צעדים שאפשר להתחיל בבית היום — ובסוף, בונוס: 5 כלים מהשיטה לילד עצמו.
הורים יקרים,
אני מאור. כבר שנים אני מדבר עם ילדים בגילאי 6-14 — כל שבוע, בווידאו, על החיים שלהם. ילדים שעונים "לא יודע", ילדים שמצחיקים בבית ושקטים בחוץ, ילדים שיודעים את התשובה ולא מרימים יד.
הדבר הכי חשוב שלמדתי: ביטחון עצמי לא מסבירים לילד. הוא בונה אותו בעצמו — מהצלחות קטנות, אחת אחרי השנייה. התפקיד שלנו כמבוגרים הוא לייצר לו את ההזדמנויות, ולשים לב כשהוא מצליח.
עשרת הצעדים האלה הם מה שאני עושה עם הילדים בליווי. אתם יכולים להתחיל בבית, היום. לא צריך את כולם — צעד אחד בשבוע מספיק.
"איך היה בבית ספר?" מזמין "בסדר". במקום זה: "מה היה הדבר הכי מצחיק היום?" או "מי הצחיק אותך?" או "מה היה הכי משעמם?" שאלה ספציפית מקבלת תשובה ספציפית. וגם "כלום" זו תשובה — תגידו "מעניין, גם לי היה יום כזה", ותנסו מחר עם שאלה אחרת.
השבוע: שאלה חדשה כל יום בארוחת הערב. בלי המשך-חקירה. רק להקשיב.
"כל הכבוד שניצחת" מלמד שרק ניצחון נחשב. "ראיתי שניסית שוב אחרי שלא הלך" מלמד שהניסיון הוא מה שסופרים. ילדים שמפחדים להיכשל לא מנסים. ילדים שיודעים שהניסיון עצמו מקבל מקום — מנסים עוד פעם.
השבוע: פעם ביום, לתפוס את הילד מנסה משהו, ולהגיד לו בדיוק מה ראיתם.
לא "תעשה חברים". כן: "תשאל חבר אחד שאלה אחת בהפסקה." לא "תדבר בכיתה". כן: "תרים יד פעם אחת השבוע, גם אם לא בטוח." משימה טובה היא כזו שהילד יכול לסיים היום ולהרגיש שהצליח. ההצלחה הקטנה הזו היא הלבנה. עוד עשר כאלה — יש קיר.
השבוע: לבחור עם הילד משימה אחת. לכתוב אותה על פתק על המקרר.
כשילד מחפש מילה, עונה לאט — הרצון שלנו לעזור גורם לנו להשלים לו. וכל פעם שאנחנו משלימים, הוא לומד שהוא לא מספיק מהיר. לספור עד חמש בראש. בשקט. הוא יסיים.
השבוע: לשים לב כמה פעמים אתם משלימים לו משפט. לנסות להוריד בחצי.
כשילד מספר על בעיה — "דני לא נתן לי לשחק" — האינסטינקט שלנו הוא לפתור: "תגיד לו ש…". במקום זה: "מה חשבת לעשות?" ואחר כך: "ומה עוד אפשר?" ילד שמוצא את הפתרון בעצמו — גם אם הוא לא הפתרון שלכם — יאמין שיש לו פתרונות.
השבוע: בפעם הבאה שהוא מספר על בעיה, שתי שאלות לפני עצה אחת.
בליווי הילדים אוספים נקודות. לא על "היה ילד טוב" — על דברים שדרשו אומץ: להרים יד, להצטרף למשחק, להגיד "לא" לחבר, לנסות משהו חדש. עשר נקודות = פרס קטן שהילד בחר מראש. זה לא שוחד — זה סימון: "ראינו שהיה קשה, ועשית את זה בכל זאת."
השבוע: דף עם עשר משבצות על המקרר. הילד מחליט מה הפרס. אתם מחליטים מה נחשב אומץ.
ילדים חושבים שלמבוגרים הכל הולך. "היום בעבודה אמרתי משהו ולא הבינו אותי, והתביישתי" — משפט אחד כזה שווה יותר מעשר הרצאות על "לא נורא לטעות". כשהוא רואה שגם אתם נופלים וקמים — הנפילה שלו נהיית פחות מפחידה.
השבוע: סיפור אחד מהיום שלכם — משהו שלא הלך — בארוחת הערב.
"הוא ביישן." "היא לא חברותית." "הוא קשה." — ילדים שומעים הכל, וילדים מאמינים למה שההורים אומרים עליהם. גם בטלפון עם סבתא. גם "בצחוק". אם צריך לתאר — לתאר מצב, לא ילד: "היה לו יום קשה עם החברים" במקום "הוא ביישן."
השבוע: לשים לב פעם אחת שאתם מדברים על הילד בנוכחותו — ולעצור.
להיות אחראי על משהו — להאכיל את הכלב, להדליק נרות, לבחור את השיר בדרך לגן — נותן לילד תחושה שהוא נחוץ. לא "עוזר לאמא". שלו. ילד שמרגיש נחוץ בבית, מרשה לעצמו לתפוס מקום גם בחוץ.
השבוע: תפקיד אחד קבוע. שם רשמי ("אחראי הנרות"). בלי לתקן איך הוא עושה את זה.
בלי אחים, בלי טלפון, בלי מטלות. רבע שעה בשבוע שבה הוא בוחר מה עושים ואתם רק שם. משחק, הליכה, לבנות משהו. זה גם הסוד של הליווי — זמן קבוע בשבוע שהוא רק שלהם — ומה שגיליתי הוא שהזמן הקבוע הזה הוא מה שילדים מחכים לו כל השבוע.
השבוע: לקבוע יום ושעה. לכתוב ביומן. לא לבטל.
עשרת הצעדים הם בשבילכם. יש גם חלק לילד: חמישה כלים מתוך השיטה של הליווי — חוק 5 השניות, נשימת 4×4, חוק ה-1:1 למסכים, שיטת ה"עדיין" והשאלה המתעניינת — בשפה שלו, עם משימה קטנה לשבוע.
ל-5 הכלים לילד ←הצעדים האלה עובדים. הם עובדים לאט, והם עובדים כשעושים אותם באמת. לפעמים ילד צריך גם מישהו שהוא לא אבא ולא אמא ולא המורה — מקום בטוח לתרגל להיות הוא עצמו. בשביל זה יש את הליווי: 12 מפגשים (כולל שיחת ההיכרות), שיחת ליווי שבועית בווידאו, נקודות ופרסים, ועדכונים להורים לאורך הדרך.
השאירו שם וטלפון — צוות המרכז יחזור אליכם לשיחה קצרה: מה קורה עם הילד, ומה כדאי לעשות הלאה. גם אם בסוף לא תצטרפו לליווי, תצאו מהשיחה עם כיוון.
מאור גמליאל · מרכז העצמה KIDZ · 055-2517186
המדריך הזה הוא ניסיון מהעבודה עם ילדים, לא ייעוץ מקצועי. אם משהו מדאיג אתכם — יועצת בית הספר או איש מקצוע הם הכתובת.